מנצחת במרוץ של החיים

מאירה טוכמאייר לנדוי, בקרוב בת 50, אמא לשלושה וסבתא לשניים וחצי, התחילה ללכת לפני כעשור כדי לשפר את איכות חייה כשאובחנה כחולה בטרשת נפוצה. כאישה נמרצת מטבעה, מההליכה עברה באופן טבעי לריצה ולאחר שצלחה יעדים מכובדים והתמידה בריצה היתה אמורה לרוץ את חצי המרתון במרתון המדברי של 2017.

ביחד עם הקבוצה התכוננה במשך חודשים, התאמנה, השקיעה באימוני איכות, ריצות ארוכות, התגברה על קשיי הגוף, עשתה כל מה שנדרש, אבל במשך קרוב לעשרה חודשים התלוננה על כאבי בטן, ולמרות שבכל הבדיקות התוצאות נראו טובותמשהו פשוט הרגיש לה לא בסדר.

רגע לפני המרוץ, סופסוף חזרה הבדיקה שאיתרה את מקור הכאבים של מאירה״הודיעו לי שיש לי סרטן צוואר הרחם עם גרורות לכל האגן. הגידול היה בגודל 6.5 ס״מ, גדול מכדי לנתח על מנת להוציאו וההשתתפות בחצי המרתון ירדה מהפרק מיד.״ מאירה נכנסה לסדרת טיפולים מפרכת שנמשכה ארבעה חודשים וכללה כימותרפיה, הקרנות והקרנות בהרדמה מלאה שהעבירו את הגוף מסכת ייסורים וכאבים, אבל גם גילו לה אוצר אמיתי. ״לא הייתי לבד לדקה. המשפחה שלי התרסקה כשקיבלנו את הבשורה, אבל הם היו צמודים אליי, הילדים והאיש שלי, וגם החברים שלי והחברים מהריצה לא עזבו אותי לרגעפשוט לא עזבו אותי לבד לשניה אחת. תמיד מישהו ישב לידי. בתוך כל ההתמודדות הזאת אמרתי להם ולעצמי שאני מרגישה שהתברכתי. בורכתי באהבה ובחיבוק קרוב וחם, כולם עזרו להחזיק את העסק שלי עד שאחלים. בזמנים האלה פוגשים את האנשים שבאמת איתך, ואני גיליתי שיש לי אוצר בידיים.״

עם הגישה החיובית הזו שלה לחיים נסעה מאירה לאילת עם הקבוצה למרות שלא יכלה לרוץ, כדי לעודד את החברים הרצים. 

כשסיימה את הטיפולים התבשרה שהנצחון בידיה. ״אחרי שלושה שבועות חזרתי לרוץ 5 ק״מ. לאחר הכימו הגוף נוקשה, את קמה בבוקר והכל קשיח, חסר גמישות ואין חשק לזוז, אבל כבר ידעתי מההתמודדות עם הטרשת שכשאני מתחילה לזוז הכל לאט לאט נפתח ומתרכך, שאחרי כמה קילומטרים מגיעה ההנאה. חברים אמרו לי ׳מה את עושה כאן בחמש בבוקר? יש לך הרי את כל התירוצים להשאר במיטה׳, ואני ידעתי שאין תירוצים, בשביל לחיות ולהנות מהחיים אני יוצאת מהמיטה וממשיכה הכי רגיל שאני יכולהכדי להיות חיונית, כדי להרגיש בחיים. לאט לאט העליתי מרחקים, רצתי שמונה ואז 10 ק״מ, ואיתן ליווה אותי לאורך כל הדרך והיינו בקשב רב לגוף.״

כשהגיעה שוב למרחקים שהכירה בעבר החליטו מאירה והמאמן להתכונן שוב לחצי המרתון המדברי באילת, שנה מאותו יום שבו היתה אמורה לרוץ אותו לראשונה. ״התחלנו להתאמן וראינו שהגוף פשוט זורם עם הריצה. כל שבוע רצנו יותר קילומטרים ויותר קילומטרים, והגוף הגיב נהדר. זמן קצר לפני המרוץ הבנו שנינו שהחצי כבר בידיים שלי והסתכלנו אחד על השניה והחלטנו לרוץ את המרתון המדברי המלא, וכך היה. איתן רץ איתי לאורך כל הדרך. לא הסתכלנו על הקצב, רק על הדופק, שמרנו על הגוף ששיתף פעולה לאורך כל 42 הקילומטרים, ובקו הסיום הרגשתי שסגרתי את הפער שהמחלה פתחהזה לא היה סתם מרתון, אני רצתי שני חצאים: אחד לשנה שפספסתי ואחד לשנה החדשה.״

ומה התכניות לעתיד? מאירה תומכת היום בחברות חולות שעדיין נמצאות בתהליך ההחלמה, מתכננת לרוץ עוד מרתון, התחילה לשחות כדי לשפר כושר ולתת לגוף הזדמנות לשיקום ממאמץ הריצות, ״האונקולוגית שלי אומרת עד היום שהפעילות הגופנית היא הדבר שהכי משפר את סיכויי השיקום ואיכות השיקום. כושר גופני והיעדר עישון.״ אבל היעד הקרוב באמת הוא חצי מרתון טבריה. אם תראו אותה שם על קו הסיום, עכשיו אתם מכירים את הסיפורתריעו לה, היא זכתה בתשואות במאמץ רב ובזכות גדולה.

שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press